מקשיבה לנתן גושן, זיכרונות מהירים רצים לי בראש מאותה התקופה
בין חוזק לחולשה מצאתי את עצמי, גיבשתי את החיים העצמאיים שלי, חיזקתי ומינפתי את בדידותי ובעיקר ביצעתי ריאליזציה קשה לעצמי.
לפעמים צריך לדעת להיות כן עם עצמך, זה לא היה חוזק זה היה אקט של חוזקה ולא מעבר לזה, ללכת זה קשה אבל לשרוד אח"כ זה קשה יותר.
נתן גושן מדבר על כך שהוא הולך עיוור ולא מקשיב לשום דבר וכך גם אני מרגישה, מנסה להתעלם מאנשים, מדיבורים, ממשפחה שחושבת שכבר הייתי צריכה להמשיך הלאה, חברים שלא מבינים את הבור שנפער בך כשהילדה שלך לא איתך בכל פעם מחדש כבר כמעט שנתיים ובעיקר מאנשים שלא מבינים את הבור שנפער בך כשהאהבה מתה לך בידיים.
אני לא מרחמת על עצמי, כלל וכלל, רחמים זה לחלשים, אני רק פורקת וכל מי שכותב יודע שהכי קל לפרוק כשעצוב
מפגישה עם חברה בשבוע שעבר הבנתי שזה נורמאלי, נורמאלי לא להרגיש דבר אבל לחוש כ"כ הרבה עצב, היא הפכה את העצב שלי ללגיטימי
ואני, מקווה לפחות שלימדתי אותה שניתן לחיות לצד העצב ולטפח את השמחה.
לטפח את השמחה זה חשוב.
מקשיבה לנתן גושן, זיכרונות מהירים רצים לי בראש מאותה התקופה
בין חוזק לחולשה מצאתי את עצמי, גיבשתי את החיים העצמאיים שלי, חיזקתי ומינפתי את בדידותי ובעיקר ביצעתי ריאליזציה קשה לעצמי.
לפעמים צריך לדעת להיות כן עם עצמך, זה לא היה חוזק זה היה אקט של חוזקה ולא מעבר לזה, ללכת זה קשה אבל לשרוד אח"כ זה קשה יותר.
נתן גושן מדבר על כך שהוא הולך עיוור ולא מקשיב לשום דבר וכך גם אני מרגישה, מנסה להתעלם מאנשים, מדיבורים, ממשפחה שחושבת שכבר הייתי צריכה להמשיך הלאה, חברים שלא מבינים את הבור שנפער בך כשהילדה שלך לא איתך בכל פעם מחדש כבר כמעט שנתיים ובעיקר מאנשים שלא מבינים את הבור שנפער בך כשהאהבה מתה לך בידיים.
אני לא מרחמת על עצמי, כלל וכלל, רחמים זה לחלשים, אני רק פורקת וכל מי שכותב יודע שהכי קל לפרוק כשעצוב
מפגישה עם חברה בשבוע שעבר הבנתי שזה נורמאלי, נורמאלי לא להרגיש דבר אבל לחוש כ"כ הרבה עצב, היא הפכה את העצב שלי ללגיטימי
ואני, מקווה לפחות שלימדתי אותה שניתן לחיות לצד העצב ולטפח את השמחה.
לטפח את השמחה זה חשוב.
|