הבימה

תל אביב נהייתה המפלט שלי, הגעתי לכאן באופן קבוע, להסתובב ולעלות לעצמי את הביטחון, לבנות את האגו ולהראות לכולם שאני יודעת מה אני שווה. כן, זה לא עזר לי מדיי.

ואז הכרתי אותך וכל תל אביב השתנתה לי בהדרגה.

בהתחלה הייתי באה והולכת ולאט לאט הגענו לישון  אחד אצל השנייה ותל אביב נהייתה עבורי תל אביב של שתי נקודות. מאחותי אליך ומאליך לאחותי. זהו.

והתאהבתי במקום ובו זמנית גם בך.

הנתק היה לי יותר קשה למרות שמעולם לא חשבתי עלינו כזוג. אתה לא סטנדרטי עבורי וכלפי כל העולם. אבל משהו בך קנה אותי. המון דברים לא נראו אותנטיים עבורי ואני מאמינה שבטח גם ההיפך. ועדיין משהו קנה אותי.

ואז חזרתי לתל אביב ולא כל כך רציתי להיות באזור המוכר של כיכר הבימה, המייצג עבורי כל כך הרבה דברים, כל כך הרבה ממך. אבל יחד עם זאת לא רציתי לוותר על המקום הכול כך מיוחד בעיני אז חזרתי בכל הזדמנות וזה היה לי כיף.

גיליתי ששכבת עם מישהי אחרת בזמן שהיינו יחד. ואז רצית שניפגש והסכמתי וישבנו במקום הכי טבעי. בכיכר הבימה למעלה ליד העץ. וכך הפכה הפינה ההיא ליד העץ לאסורה בשבילי. לא רציתי לעלות לשם לפני ואין שום סיבה הגיונית שאני ארצה לעלות אחרי.

והסכמתי לתת לך הזדמנות, לגרום לי להאמין. לא הבטחתי כלום, אמרתי שאני אצא עם מי שאני רוצה ואעשה מה שבא לי. ובאמת זה מה שעשיתי.

והרחוב הזה שקיצרתי דרכו כדי להגיע כמה שיותר מהר אליך ואז ביטלת אותי יצבוט לי את הבטן כנראה עוד קצת זמן, אבל גם זה בסוף יעבור.

ועכשיו חזרתי להבימה. לקחתי חופש ביום לא רגיל, שמתי בגד ים, לקחתי את המחשב וקפה והתיישבתי פה. בלב הגינה. יושבת על הדשא וכותבת את מה שעובר עליי.

עובר עליי זה מצחיק להגיד. אני חושבת שהחוזק שלי לא להישבר ולא לתת לדברים לגעת בי זה היתרון הכי גדול אצלי. אני הלכתי עם "הראש באדמה"  יומיים וחצי, "ראש באדמה" ובטן כואבת. אה. ורצון חזק להתחפר מתחת לאיזו מנהרה.

אבל זה עבר לי. מישהי אחרת הייתה מתאבלת עליך עוד הרבה אבל מצאת קורבן נוח לכל הצדדים. אני אמא, אני חזקה יותר, הפרופורציות לחיים שלי הם אחרת. זה ששכבת עם מישהי אחרת לא הפריע לי, זה היחס שאחרי ששבר אותי. אין צורך לעשות דרמה  כשיש כל כך הרבה עבודה לעשות. בדיעבד זו הייתה הטעות.

הייתי צריכה לתת לך לסבול, להתבוסס. שלא תחשוב שמה שעשית בטל בשישים. שתזיע את הרצון להיות איתי ובמקום זה אני הייתי הבוגרת, זו שמבינה שזמן רק ייתן לנו לשקוע, להתבוסס בשקרים של עצמנו. לשחות בשקר הענק שלך.

באתי על מגש. הייתי נכונה מתמיד. מוכוונת מטרה. רק רציתי שרגע אחד קטן לפני שאני מקריבה את עצמי על המזבח שוב תראה לי שאתה באמת אוהב, תנטע בי את תחושת הביטחון, תגיד לי שזה בסדר, שלעולם לא תפגע בי שוב. שאני יכולה להישען אחורה ולעצום עיניים, שזו תהיה הרפתקה מרהיבה.  תגיד את זה הרבה, שאני אבין, שאני אאמין.

אבל אפילו להגיד שוב אני אוהב לא יכולת. מעולם לא חשבתי שקיימים אנשים כמוך. באמת נכים רגשית.

תמיד חשבתי שזה סתם אמתלה נחמדה ל"זה לא אני זו את" בלי באמת להגיד את זה.

ואז הכרתי אותך, כשמדברים על נכות רגשית במלון לבטח יש תמונה שלך. או אולי שאפילו את אבן שושן הצלחת להפתיע .

מצד אחד זה מה שמשך בך, הרצון לשבור את זה, את המחשבה שזו רק מעטפת ששומרת על לב חם. מצד שני, זה גם מה שהתיש.

ועשיתי הפסקה פה בדיוק והלכתי הביתה.

היום אני שוב כאן, עברו רק שלושה ימים מאז שהייתי פה שוב בפעם אחרונה, לא הייתה בנינו המון תקשורת, הייתה אחת אבל איזו תקשורת זו הייתה.

תקשורת בה אמרת שאני היחידה, שאתה אוהב, שאתה רוצה אותי יותר מכל דבר בעולם.

על פניו זה היה בדיוק מה שחיכיתי לו. שתחזור, שתרדוף, שתראה שאתה באמת רוצה ובאמת רק אותי. עכשיו זה כבר היה מאוחר, יותר מדיי שקע בנינו בכל הסאגה הזו. המון כעס מצידי וכנראה שהמון רגשות מצידך.

אמרת שאתה מחכה לי כל ערב בשמונה בגינה, למקרה שאבוא, בשביל הסיכוי שתראה אותי, אני לא מאמינה לך בגלל זה לא הייתה לי בעיה לחזור לכאן היום, אומנם הגעתי מוקדם, הרבה יותר מוקדם משמונה, אולי השארתי לעצמי זמן לחמוק, הרי הגוף שלי עושה מה שהוא רוצה ככה אני מרגישה לפחות. הגוף מובל על ידי הלב, לא שואל את הראש בכלל מה לעשות. נראה לי שבגלל זה באתי לכתוב, זה אישרר את ההגעה שלי לכאן. נתן לה תוקף. אני לא הגעתי לכאן בגללך אני הגעתי בגללי, כי לי זה עושה טוב לשבת כאן. כמעט לא מרימה את הראש לחפש אותך. חטאתי רק פעמיים. בנתיים.

ויחד עם זאת אני פותחת את המוזיקה והשיר הראשון שנשמע באוזניי זה עלמה זוהר בשיר "מה אני בלעדייך". מחזק בהחלט את ההרגשה המרה הזו שפשוט בא לי למות. טוב לא למות, רק שהאדמה תבלע אותי. בבקשה..

האמת שההגעה להבימה, ביום חמישי בערב זו עוד התמודדות אישית שלי עם החיים.

מאז שהילדה שלי התחילה לישון אצל אבא שלה, בימי חמישי משתדלת לא ללכת למקומות שיש בהם ילדים, לא רק בחמישי. כל זמן שהילדה שלי לא איתי אני לא רוצה לראות ילדים אחרים, זה מכאיב מדיי. זה עושה להתגעגע עמוקות.

הגינה בהבימה היא כמו ארץ ההורים והילדים, כל ערב, אבל בחמישי בעיקר.

תפסתי לי מקום לפני שמיליוני הילדים יגיעו לכאן וכבר יש כאן כמה תינוקות, מראה מלבב של ילד שזוחל על הדק של הגינה וסבא עם שיער לבן הולך אחריו בדריכות, שומר צעדיו. לאט אבל בטוח.

וחיוך מטופש נמרח על פני למראה המחזה.

מרימה את הראש להביט סביב ורואה איך הגינה אט אט מתמלאת. מעניין אם ארגיש בנוח להמשיך לשבת כאן כנטע זר, באמצע הגינה. לבד.

"אחרי הנפילה אחזור אל עצמי\ לאסוף מחדש את שברי עולמי, עלמה זוהר מגדירה את הדברים כל כך טוב, הרבה יותר טוב ממני " אחרי הנפילה אזכר בך פתאום\ בדברים הפשוטים שאמרת היום ואני לא יכולתי לשמוע עד תום בדעה צלולה\ אחרי הנפילה".

הראש שלי לא יודע לחשוב בהגיון לידך, מפחדת שתבוא ובו בעת כמהה לך, לריח, למבט, אפילו לחיבוק.

לא בא לי להגיד דבר, לא רוצה להוריד את האוזניות. רק שתשב פה ותבהה ואני? אני אפילו לא אחייך אלייך כי זו רמת הענישה המקסימאלית שאני יכולה לתת.

אבל בלב חיוך ענק יימרח.

"אחרי הנפילה אשלם את המחיר על דברים שהפסדתי ואין מי שיחזיר\ חלומות שרוסקו\ מגדלים באוויר סימני שאלה אחרי הנפילה"

יושבת בגינה וסופגת קצת אווירה, מנסה לשחרר את מחשבותיי ממך, מנסה לשחרר את עצמי. המחשבה על האם שיקרת לי גם בזה פשוט לא מרפה. לא בא להתבדות גם בזה, שלפחות בזה תהיה אמיתי

עדיין יושבת וכותבת כבר חושבת פחות עליך יותר על עצמי, רואים את זה בכתיבה, בהודעות בטוויטר, בהודעות בפלאפון. רואים את זה בכל רמ"ח אבריי.

כי ככה זה. אני לא יכולה להגיד שהגוף לא כואב לי ככול שהשעון מתקדם לשעה שמונה, זה לא שהדופק שלי לא הולך ומאיץ. אבל משהו באווירה הכללית הרבה יותר רגוע.

נפגשנו, הגעת.