ימי שישי תמיד היו משהו ללב עבורי, משפחתי, חמים ונעים ואז התחלנו לחלוק בילדה, שבת איתי ושבת עם האבא.
מעולם לא נשארתי בבית או לפחות לא לבדי, משהו ביום שישי בלי הילדה הזו שממלאת את ליבי, היה נראה לי פגום.
היום הוא השישי הראשון בו אני יושבת לבדי, בביתינו הקט.
הבית נקי, אפיתי עוגה ונרות השבת דולקים, יש עיתונים לשבת ורוח נעימה שמלטפת, הכל מושלם, אבל לא.
חסרונך ילדתי מורגש עד מאוד, הדמעות חונקות את הגרון כמו כל דבר שעשיתי לראשונה בלעדייך בשנה וחצי האחרונות,
למודת ניסיון אני ויודעת שזה רק עניין של תרגול עד שאלמד לקבל באהבה גם את הלבד הזה.
לא נשארו לי עוד הרבה דברים של פעם ראשונה שיחנקו לי את הגרון, נראה לי שאת הרוב כבר עברתי, הלילה הראשון בלעדיך היה לי קשה מכול, אז לא ישנתי, טיילתי, חשבתי וכאבתי, כאבתי את חסרונך כאילו תלשו את ליבי, ההרגשה הזו לא השתנתה גם היום רק שהיום אני כבר מוכנה אליה מה שמרכך.
הדבר הבא שאעשה בפעם הראשונה הוא את ערב ראש השנה בלעדייך, הבטן מתכווצת מהמחשבה והנה, דמעה אחת כבר חמקה החוצה,
אני יודעת שכך או אחרת אין עוד ברירה אז כל שנותר זה להתמודד
וכמו בהמתנה לסופה אני פורשת ידיי לצדדים ומחכה שיגיע אותו הוריקן של כאב, יתלוש את ליבי וימשיך הלאה, יחלוף הזמן ואקום על רגליי ואמשיך ללכת ובסוף אתרגל, גם ללבד בחגים וגם לכל דבר שיבוא בדרך, לכול דבר בסוף מתרגלים גם אם זה משאיר בך עצב.
|
;){kind=link}