אני זוכרת אותו, אי אפשר לשכוח, הוא היה הראשון שלי בהכל, ראשון בחברות, ראשון במיטה, ראשון בלסמוך על מישהו, ראשון בלאהוב אותי ושאוהב עד כאב בחזרה.
אני זוכרת אותו כי הוא מעולם לא הלך, הוא תמיד במחשבות שלי וכנראה שאם אפסיד אותו כך גם לנצח הוא יישאר, במחשבות שלי.
אני לא רוצה שהוא יתחתן עם אחרת, רוצה שיסיים את חייו איתי, רוצה לחיות איתו לנצח.
אחרי שכבר הבנתי את זה כנראה לא אוכל להמשיך עם אחר, דנה את עצמי לחיי הסבל שמגיעים לי על ש*נרדמתי בשמירה* ועכשיו אני לא יודעת איך להצליח, איך לגרום לו לחזור ולהיות שלי, עד עולם.
אני מכירה אותו יותר ממחצית מחיי, אין אדם שאוכל לסמוך עליו יותר, אין אדם שאוכל לשמר תשוקתי אליו באותה הרמה, אין אדם אחר.
ועכשיו הבחירה שלו שהיא לא אני מרסקת לי את הלב, כי אותו אני רוצה, צריכה, אוהבת, כי אני לא רוצה לדעת אחר, כי הפעם זה לתמיד והלתמיד היחידי שאני רוצה נעלם לי מבין הידיים.
אני רוצה להגיד לו שאני יודעת שזה קשה, שאהיה שם בכל שלב, שיחד ננצח את החיים האלה וזוהי רק מהמורה בדרך שאפשר לעבור, כי ביחד אפשר לעבור הכל.
ככה נשבר לי הלב לרסיסים, כל רגע ורגע בימים האחרונים שלי.
וזה כמו שאתה נורא מקווה לסוף הזה המיוחד, שהזוג לא מוותר על אהבה ישנה למרות הכל אבל הפעם אתה יודע שאין תקווה כי סוף טוב אחרי הכל, יש רק באגדות. |
;){kind=link}