הוא היה החבר הראשון שלי קצת למעלה משלוש שנים, החיים הרחיקו בניינו וחיברו אבל תמיד היינו חברים טובים כאלו חברים שמחוברים בנשמה, מתכתבים בקודים, לא צריכים יותר מסימן, מתגובה כדי לדעת מה עובר על הצד השני. לפעמים הוא רצה מעבר ולפעמים אני וכשהאחד בחר את בת/בנזוגו כיבדנו את זה ושמרנו על חברות נקייה.
24 שנים של היכרות, חברות ואהבה, תמיד דיברנו על כך שהזמנים בנינו לא הסתדרו לנו והנה פתאום הם כן והנה הוא מתגרש ואני נותנת לו מפלט וחוזרת האהבה הזו ואנחנו יחד.
כבר חשבתי שנחיה לנצח הכי קלישאתי אבל מי שמכיר אותנו יסכים איתי, שהנה אפשר להתחיל ולסיים עם אותו אחד גם אם היו הפסקות באמצע וזה לא שהשליתי את עצמי, הדברים נאמרו, האושר הוערך בקול רם ונכתב על אינספור פתקים והמון אהבה הייתה שם בזה אי אפשר היה לטעות.
לא אגע בכשלים שבדרך רק אומר כי לא היו דברים מהותיים ששיח עמוק, סובלני וגלוי לא היה יכול לפתור אך הוא העדיף לשאוף פנימה, לא ידע להתמודד. בוקר אחד בקצר תקשורתי שהסתבר כמשמעותי הוא החליט שנגמר, אומנם אני ביקשתי שיעדכן אותי כשזה יגמר אך אני דיברתי על ההתלהמות הטלפונית. מהשיחה בה אני מנסה להבין את הודעת ה"נגמר" בשבע בבוקר אני שומעת את הקור המקפיא הזה בקולו המסביר לי בזלזול כמה זה נגמר.
כתבתי לו שישאר עם הילדים והוא בחר להגיע ולקחת את מרבית חפציו, לא האמנתי שככה קורים הדברים רגע, שנייה אי אפשר לדבר על זה? מה קרה כאן? על מה מפרקים?
ועוד לא הבנתי שבאותה שיחת טלפון הוא מחק אותי, מחק את כל קיומי אבל הבנתי שאני מאבדת אותו וידעתי שזה לא מה שאני רוצה. ניסיתי להילחם בקרב שהתברר כאבוד מראש, רציתי לדבר והוא אסף אותי, הגיע כדי "לסיים את זה יפה" כמו שאומרים אך שום דבר יפה לא היה שם, הנהיגה שלו הייתה אחרת, שפת הגוף שלו והמבט הכל היה מלא דחייה ואני נשברתי שם בעודי מנסה לשמור אותנו, לא מצליחה להבין בכלל איך הגענו לכאן אבל הוא רק מביט בי מתפרקת, עומד כאילו מעולם לא הכיר אותי ומחכה שאסיים לבכות.
הוא לא נתן לי פתח לשיח ולא עניין אותו דבר ממה שיש לי להגיד, בשישי השארתי את הדירה שיאסוף את חפציו ומצאתי בפח את כל הפתקים שכתבתי לו, כל דבר שהזכיר אותי.
התפרקתי לרסיסים אני מודה, נשבר לי הלב והכאב הרגיש כמו אלף סכינים כמו שאומרים "היה צריך לגרד אותי עם שפכטל"
חברים, משפחה, כולם התגייסו לאסוף אותי מהרצפה אבל ההלם לא שחרר ממני, לא האמנתי שככה זה באמת נגמר, שהסיפור שלנו קיבל כזו תפנית חדה בלי רגע לדבר, לנסות לפתור והאמת? זו לא ההחלטה ברגע שריסקה אותי, זו הדרך בה בחר. אהבתי את ילדיו כאילו הם היו שלי והוא היה חלק כמעט בלתי נפרד מחייה של ביתי, חברות של כ"כ הרבה שנים דורשת תהליך פרידה גם אם איני מבינה עד הסוף את הסיבות שעומדות מאחוריה. למעט זמן עבודה השקענו את כל הזמן שלנו יחד, אם בטיולים ואפילו סתם ישיבה משותפת במרפסת אבל תמיד יחד וגם זה משאיר אחריו חלל ענק כשהוא מגיע בתרועה כ"כ גדולה.
אחרי 3 חודשים הלכתי אליו, נעמדתי מולו ואמרתי לו שאני רוצה שיגיע, אני רוצה שנדבר ונישקתי אותו והוא נישק אותי בחזרה ואח"כ כתב לי שהוא שיחרר ושיש לו מישהי. כתבתי לו משהו ארוך וחיובי עלינו ועד עכשיו לא קיבלתי אפילו תשובה מנומסת.
חמישה חודשים עברו מהפרידה או כמו שאמרה הפסיכולוגית ה"טראומה" שהוא גרם לי בדרך העזיבה, לעיתים אני עדיין מתקשה להאמין, לא מבינה איך להכניס מישהו לחיי הרי בעיניי היינו "מוצר מוגמר" ולא כי המצאתי אלא כי הוא נתן לי להאמין, הוא חיפש לנו בית, הוא דיבר על התמסדות קלילה, הוא אמר וכתב בכל הזדמנות כי "אני ואת זה לנצח", אז מילא לא לנצח אבל חשבתי שלפחות בכבוד, כבוד לנתינה האדירה שהייתה, כבוד לחברות וכן, גם כבוד לזוגיות שהייתה נפלאה לא פחות.
חמישה חודשים אחרי ולעיתים אני עדיין תוהה איך זה ייתכן שככה זה נגמר, איך ייתכן שנהג בי בדרך כ"כ חדה ואלימה רגשית, איך ייתכן שעבר הלאה כאילו מעולם לא הייתי קיימת? איך אחרי אהבה כ"כ גדולה ואכזבה מאדם שבטחתי בו בעיניים עצומות למעלה מ2 עשורים אני אמורה לבטוח בכל אדם אחר? חשבתי שסיימתי והנה אני שוב מתחילה
;){kind=link}