ראש שמלא כל היום במה הצעד הבא ומה לא הספקתי היום ולב ריק מאהבה, קוראים לזה כאב נראה לי אני רק לא מבינה על מה.
תקופה שמחזירה אנשים מתים לזיכרון ורק אז אפשר לבכות עד שהראש עוצר ואומר: רגע, כבר נגמרה הסיבה שבגללה אנחנו בוכים, סוג של תירוץ לפורקן רק לא ככ ברור בפני מי אני מתרצת משהו.
דווקא תקופות כאלה של עומס הכי מדגישות בפניי את הלבד שלי ומדגישות בצורה מכוערת ומכאיבה, הרי לפני חודש גם הייתי לבד אבל היה לי קל אז למי איכפת מהלבד ופתאום העומס הזה רק מעצבן אותי, מדגיש את הלבד שלי את זה שאין מי שיעצור אותי מלעבוד, אין מי שינקה לי את הראש ולו רק בזכות הנחתו על כתף של אחר, אין מי שיקשיב באמת. יש לי הרבה חברים וכולם מקשיבים ומתעניינים אבל זה לא אותו דבר, יש לי גם הרבה הצעות אבל אני כבר יודעת שחבל לבזבז את הזמן על דינמיקה נורמטיבית והיכרות משעממת, אני יודעת לזהות את ה"קליק" הזה ובנתיים עוד זה לא קרה שוב מאז ההוא אז למה....
הרגע הזה שהשבר מרגיש קרוב והאצבעות כבר מחייגות רק כדי לשמוע קול, קול של מי שאהוב במיוחד, קול של חבר, של מאהב.
כן זה יגיע, זה עוד יקרה אבל אני צמאה עכשיו.
;){kind=link}