לפעמים יורדות לי דמעות כשהוא לא עונה ואז אני כבר בכלל לא זוכרת מה סיפרתי לו אני רק שוב קולטת שהוא איננו, כל פעם מחדש כבר ממש עוד מעט 4 שנים, כל פעם מחדש.
הוא היה אהבה גדולה שלי, החיים הם אהבה לא ממומשת באמת ואז כשכבר גדלנו הוא הלך, אני זוכרת אותו כל הזמן הרי דאגתי לחרוט על גופי את זכרו ושיעור מיוחד בדרך אבל אני לא באמת חושבת עליו חוץ מהרגעים האלה שמשום מקום הוא עולה לי, אני מדברת אליו כמו חבר טוב, כמו לבחור הזה שמעולם לא עשה רע במכוון, אני מדברת אליו ומדי פעם כשיורדות הדמעות אני נזכרת קצת יותר והלב מתכווץ לי, כל מה שחשבתי או אמרתי לו לפני כבר לא משנה באותה נקודה, הכל נראה קטן ומטופש וכל מה שעובר לי בראש זה למה הוא מת, למה דווקא אז, למה דווקא הוא ואיך לעזאזל מבקשים מעוד משהו שמדברים אליו ולא רואים, איך מבקשים גם שהוא יחזור כבר.
בקרוב יעברו ארבע שנים מאז שהבחור שפעם ביטלתי איתו חתונה מת, העובדה שביטלתי מעולם לא שינתה את מחשבותיי כלפיו, תמיד אהבתי את הבן אדם שהוא פשוט גם הבנתי שלא נוכל יחד.
גם ארבע שנים אחרי אני מתחמקת מאזכרות והולכת לבד לדבר לאבן עם השם שלו מתנוסס בענק, פעם בשנה אני בוכה את כל הגעגועים אליו, את כל הגעגועים לחבר הטוב שהיה, פעם בשנה אני בוכה את המשמעות שהייתה לי בעיניו, בעיני הגבר הזה שהתנהג אליי כאילו אני כל העולם ומעבר, פעם בשנה אני כותבת עליו ובוכה תוך כדי.
ולפעמים אני מדמיינת שהוא באמת כאן, מניח לי יד על הכתף ומחייך את החיוך המבויש הזה שלו ובהתחלה הייתי אוכלת במבה "פרפר" רק כי זו הבמבה שהכי אהב גם אם היא נדבקת בטירוף לשיניים וחונקת את הגרון, אח"כ כבר הפסקתי למצוא אותה אבל לנצח אחפש.
הוא היה אהבה ענקית שלי, אהבת אדם ענקית בלי קשר לזוגיות, הוא היה האדם הכי טוב שהכרתי בחיי ותמיד גם אמרתי זה לא הגיע פתאום כי הוא מת. אני מתגעגעת אליו מאוד, הלוואי שהיה כאן לנחם את העובדה שהוא כבר אינו.
;){kind=link}