רק שלא יגיע מישהו חדש, יש לי כ"כ הרבה כוח לאהוב אבל כבר לא לכאוב, לא עכשיו ולא אח"כ, מרגישה שאני צריכה כמה רגעים כי הנה בדיוק השנייה נגמרתי, ההוא לא השאיר לי אוויר וההתאוששות מזכירה לי מסע בתפקידי כמפקדת בבה"ד 1:
קילומטרים על קילומטרים של צעידה קצבית בתוך ענן של פודרה, הדרך כ"כ קשה שאני מתזזת שלא במכוון את הקשר החתיך שלי שיבדוק שהצוות בסדר, רצה לסוף לוודא בעצמי ורצה שוב להתחלה להוביל, העיניים וקנה הנשימה מלאים באבק ואז 5 ק"מ לפני הסוף צוערת שלי מתמוטטת, המג"ד מפציר בי לסיים עם הצוות וכשאנחנו מגיעים לקו הסיום, לרגע הזה שאתה כ"כ מחכה לו אני מסתובבת ורצה בחזרה אליה, רוצה לוודא שמפנים אותה כראוי ורכוב ואז רצה חזרה לצוות, 10 ק"מ נוספים ככה ברגע, המסע הארור הזה שלא נגמר גם כשהגעת לסוף כי הרי אח"כ צריך לדאוג לחיילת במרפאה ולהביא לה אוכל ולסכם ורק בסוף בסוף כשכולם כבר נקיים וישנים אני מתיישבת מול החדר משעינה את הראש על הקיר ודמעות מתחילות לזלוג, השעה 2 בלילה ואני נראית כמו הדובי של פילסברי לפני אפייה... ואז יצאו 2 חברות מהחדר האחת לקחה את הנשק והשנייה עזרה לי לקום והכניסה אותי למקלחת, עמדתי איזה 10 דק' עם המדים תחת המים הזורמים מתקשה להאמין שזה היום שעבר לי ויצאתי ככה רטובה עם מדים ומובסת אבל פחות מאובקת, בחוץ חיכתה לי חברה עם קפה וחברה אחרת עם כריך, האחרונה בחבורה חיכתה עם שקית קרח כי כולן ידעו שהברך שלי לא עומדת במסעות אז בטח כזה ואני חייכתי חיוך ענק על זה שבכלל יש לי אותן אבל הדרך עד לשם הייתה קשה.
ככה אני מרגישה עכשיו רק שאני בעצם לבד, משהו קרה לי בחודשיים האחרונים, הוצאתי יותר מדיי אנרגיות על מישהו אחד ואפילו בלי סיבה מוצדקת ומכול מסע אני קמה חזקה יותר וחדשה אבל לא עכשיו, המסע הזה היה קשה לי ולא לשם כיוונתי ועכשיו אני רק רוצה שיניחו לי לרגע כמו לפני הקפה של הבוקר רק כל היום.
;){kind=link}