אני זוכרת שנפלה ההחלטה להביא ילד לעולם, בעלי בזמנו (נקרא לו.. מוטי סבבה?), התייחס לזה כמשהו רגיל, יומיומי אפילו אז ככה התייחסתי לזה גם אני, מהגישה הזו היה לי ממש קשה להתחבר לבטן שהולכת ותופחת ומוטי לא הפך את זה לאיזה משהו מרגש במיוחד מעבר להתרגשות הסטנדרטית והבסיסית.
במעבר בין החודש השישי לשביעי ניקיתי לפסח וזכורה לי היטב סיטואציה שבה אני יושבת על הרצפה בניסיון נואש להגיע לנקות את פנים הארון בעוד בעלי דאז מדבר בנייד.. זה היה ככה לאורך כל הדרך, כלום לא הרגיש מיוחד אבל זו אני הסתומה, לא חשבתי לרגע להגיד דבר.
בהמתנה ללידה במחלקה להריון בסיכון ישבתי לי לבדי, בחורה בת 28 עם בטן ענקית וכבדה מחוברת למוניטור ומחכה לחדר לידה שיתפנה, יושבת לי על שרפרף מעץ ומקלה מעט על הכאבים שפוקדים אותי כבר 3 שבועות רק כדי לגלות אח"כ שזה היה צירים כל הזמן, מוטי (שיהיה מוטי נו), הלך לקניון של ביה"ח לקנות לי מתנה, הוא קנה לי 3 ספרים ב100, רומנטי נכון?:)
המוניטור מתחיל לצפצף, כתוב עליו 0 ואני מבינה מה זה אבל אני גם לבד וצריך להתרכז במה שקורה, אחיות ורופאים נכנסים ויוצאים מהחדר בריצה, קוראים אחד לשני, עושים הערכות מצב, צועקים ואני שם על השרפרף, לבד.
מתקשרת אליו ואומרת לו שיגיע מהר ומנסה להתפקס, מה הוא אומר לי הרופא עם הקרחת? למה הוא צריך לחתום על התדפיס שהראה דופק 0? מה אני צריכה לשאול? מה קורה פה?? הוא נכנס ואני מתחילה לבכות ואז אחות אחת נהדרת משתחלת בהמולה, מניחה יד על גבי ומסבירה לי תוך שהיא עוזרת לי לקוםשהילדה שלי מנסה לצאת כבר מזמן אבל בגלל שאני קיסרי אף אחד לא בודק את זה אבל עכשיו שהכל בסדר עם הדופק והנה ראיתי את החתימה של מנהל המחלקה? זה אומר שהכל בסדר ושפשוט הילדה שלי רוצה כבר לצאת.
אנחנו צועדות לאט לחדר ניתוח חדש שנפתח במיוחד עבורי, פתאום בן הזוג כבר לא שם, רק המיילדת הזו קיימת עבורי והוא באמת לא שם, היא מסבירה שהוא הלך שיכינו אותו להיכנס ובנתיים אנחנו נכנסות לחדר ניתוח וקר, כ"כ קר אבל וואו איזה חדר ניתוח, חדש! באמת לא עבדו עליי:)
היא רואה שקר לי ומוציאה שמיכות מחוממות ועוטפת אותי, האישה הזו היא העוגן שלי בחדר הזה כרגע.
נכנס אותו מנהל מחלקה של הריוניות בסיכון ושואל איפה המרדימה, בשיחת טלפון שהוא מבצע אליה מבינים כולם שהיא הגיעה והתעצבנה שלא היה אף אחד ושהיא צריכה לחכות אז היא הלכה, משחקי אגו של אנשים מנופחים או במקרה הזה רק שלה, מנהל המחלקה מתחיל לצרוח עליה בטירוף שתגיע והיא אכן מגיעה, הבחורה הזו שהרגע צרחו עליה ועיצבנו? צריכה לתקוע לי מזרק בגב שעלול לשתק אותי לנצח וואו איזה מרגיע... ממש לא.
אני נשכבת על המיטה לא לפני שהיא צועקת עליי למה בחרתי בקיסרי וכשאני מנסה להסביר לה שזו המלצת נוירוכירורג בכיר בגלל איזה וריד רחב יותר שיש לי במוח (מרוקאית עם קבלות), היא ממשיכה לצעוק שזו עדיין בחירה, בשלב מסויים אני נשברת ואומרת לה :" אוקיי אז זו הבחירה שלי ומה עכשיו?"
היא אומרת לי לשכב בתנוחת עובר ואני מבצעת גם אם הבטן של סוף הריון קצת מקשה אני עדיין מבצעת.
אחות צעירה מחזיקה לי את הידיים והראש והמרדימה מכניסה את המחט לעמוד השדרה, צד ימין נרדם, יש! לא, רגע! מה יש?? הכל אמור להירדם! פאק!!
היא פוקדת עליי לא לזוז ומנסה בשנית ואז גם בשלישית, בפעם הרביעית היא פוגעת בעצב ששולח בעיטה נאה מהרגל שלי לאחות החמודה שמחזיקה אותי, המרדימה צורחת עליי לא לזוז, אני צוחקת "חמודה אני לא בועטת באנשים זה את עשית עכשיו" היא בכלל לא מגיבה, בחמישית אני כבר מתחילה לחשוב איזה סוג של נכה הגברת הולכת להפוך אותי והאם באמת נרדם לי חצי גוף או שאני כבר משותקת...פתאום נכנס מנהל מחלקת יולדות, הבכיר מכולם, האלוהים של כל הנשים היולדות, סתם ככה הוא החליט להיכנס דווקא לכאן, רופא שנשים משלמות לו אלפי שקלים כדי שיילד אותן ואני מקבלת את זה חינם, זו בטח הדרך של הבי"ח לפצות אותי על זה שהיא עשתה אותי נכה חשבתי לעצמי.
הוא מזיז אותה הצידה ומכניס את הזריקה השישית, עבד בצורה מושלמת אפשר להתחיל.
הבעל נכנס, דיבר קצת אבל אני כבר לא זוכרת על מה, בקוקטייל המורפיום והאפידורל אני רק זוכרת שנורא נלחמתי לא להירדם ופתאום וואו- מולי פנים מול פנים תינוקת מהממת, עור צח, שיער שחור ושופע ושפתיים אדומות שרואים מהירח, שלגייה אמיתית וכול כולה שלי.
הוא יצא ללוות אותה לתינוקיה והניתוח המשיך, 45 דק' נשארתי בחדר הניתוח, לבד, הבעל לא חזר, לבד בדיוק כמו לפני כן על השרפרף.
ביציאה מחדר הניתוח חיכו לי הוריי, גם בחדר ההתאוששות הם היו ראשונים וכשנשאל ה"מוטי" איפה היה הסביר שלכבוד המאורע החליטו הוריו הגרושים לחרוג ממנהגם שלא לדבר אחד עם השנייה ולשבת לאכול ארוחת צהריים בארומה יחדיו, נשמע הגיוני למישהו שאשתו עדיין בניתוח..ממש לא.
אף אחד מבני המשפחה שלו לא חשב על דבר עבורי אפילו לא בקבוק מים ויום למחרת כשנכנסה אמא שלו לחדר דאגה להצהיר שהם באו לראות את התינוקת, בלעתי את הרוק ונגררתי על הקיר כסיוע להוציא עבורם את הנסיכה, גם אז אף אחד מהם לא חשב על מים.
אבא שלי שראה שבעלי "פינק" אותי בספרים שלח לי זר וורדים משגע, אפילו מהעבודה של הבעל שלחו אבל הוא.. הוא אפילו על מים לא חשב אז פרחים?
|
;){kind=link}